<h1>יבין שמועה לרשב"ץ פ"ו</h1>
<h2>דף מו:</h2>
אמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי לית בדיקותא לאכשורי ולא אמרן אלא שלא כסדרן (היינו רביתיהו) אבל כסדרן [היינו רביתיהו] רש"י ז"ל פירש כי טעם הסרכות הוא לפי שאין סרכא בלא נקב ומתוך נקב עלתה סרכא זו ונסתבכה במקום אחר ואעפ"י שהסרכא סותמת הנקב ואין מוציאה רוח הרי אמרו [מ"ז ע"ב] קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ומשום הכי כשהסרכא היא שלא כסדרן טריפה. שזו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן וסוף הקרום הזה להתפרק וכסדרן כשרה שזו מגינה על זו ואינן מתפרקות והקרום הולך וחזק ובלשון הזה כתב [שם] וכל סרכי דריאה קרום שעלה מחמת מכה בריא' נינהו הילכך אע"ג דלא מפקא זיקא טריפה עכ"ל וכבר הקשו עליו שאם אין סרכא בלא נקב כסדרן אמאי כשרה שכיון שהם כסדרן לא יתפרקו ואעפ"י כן היאך יסתום והרי קרום שעלה בגופה של ריאה שלא נסתבך במקום אחר ועלה בו קרום אינו סותם אף על פי שאין לו מי שיפריקנו. ועוד מה הועילה בדיקה בפושרי שהזכירו בגמ' והא אמרינן שאעפ"י שיש שם נקב הקרום הוא סותם אותו ומה תועיל לו בדיקה ועוד שאם אין סרכא בלא נקב סרכא תלויה אסורה היא ונפיחה לא תועיל לה דאפילו לא מפקא זיקא קרום הוא שסותם אותו וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ומנהגן של ישראל להתיר סירכא תלויה ובתוספות אומר שיש סרכא בלא נקב אלא שטעם איסור' הוא מפני שעתידה להתפרק ולינקב וכיון שעתידה לינקב הרי היא כנקובה מעתה וכשהן כסדרן לא יתפרקו ומשום הכי שריא. אבל עדיין יקשה מה שבדקו בפושרי בין בתרי אוני שלא כסדרן בין באומה לדופן ומה הועילה בדיקה זו דהא אמרת שאין בה נקב כלל ומשום שעתידה להנקב אסרתה לך ואיך תוציאנה בדיקה זו מחששא זו ועוד בריאה הסרוכה לדופן ואיכא מכה בדופן אפי' תלינן בדופן אמאי שריא דילמא כשתתפרק תנקב הריאה דהא שלא במקום רביתא הוא. (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל דעתו כבעלי התוספות ומפרש השמועה כך דכשלא כסדרן לית לה בדיקותא דשמא נפרקה קצת וניקבה הריאה בקצת מקום חיבורא. ואפי' לא מפקא זיקא שמא תתפרק וסופה להנקב בפרוקה ומאי זה מקום שתתפרק תנקב הריאה ובאומה לדופן הוה בדיק לה רב נחמיה בפושרי ואם עולה בנפיחה ודאי לא נתפרקה כלל ואם תתפרק שמא בדופן תתפרק ואין בנו כח לאסרה מעתה ומר זוטרא דהוה מתני להא דרב נחמיא בתרתי אוני דסריכ' היה סבור שכיון שלא נתפרקה הריאה ובודאי שלימה היא אין לאוסרה על העתיד שמא תתפרק ורב אשי אתקיף ליה דכיון דאי מפרקא אי אפשר בלא נקיבה מעתה יש לנו לאוסרה אעפ"י שעדיין לא נתפרקה כיון שעתידה להתפרק מה שאין לומר כן באומא לדופן שכיון שלא נתפרקה וכשתתפרק שמא מהדופן תתפרק אין לנו לאסרה מעתה ומה שחלקו בגמ' בין יש מכה בדופן בין אין מכה היה נראה דאתי שפיר לפי שטת רש"י ז"ל שסובר שאין סרכא בלא נקב דכשיש מכה בדופן אשתכח דהיא סרכא לא מחמת נקב דריאה היא אלא מחמת דופן דאיתיליד ביה ריעותא אבל אי אסור סרכא מפני שעתידה להתפרק ולינקב מה הועיל אם יש מכה בדופן שמא כשתתפרק תתפרק מצד הריאה ותנקב ותירץ הרמב"ן ז"ל כיון שזאת הסרכא ממקום המכה שבדופן יצאה אינה נאחזת בריאה אלא מעט בקרום העליון וכשתתפרק משם לא ינקב אלא קרום העליון אבל כשיוצא' מהריאה עצמה היא מסתרכת הרבה וכשתתפרק תנקב הריאה ודבר זה מילתא דמסתבר הוא שהרי העיד הר"ב ז"ל שראה סרכא דקה מאד שמשכו בה והביאה חתכה גדולה עמה ולפי דעת זו יפה מתקיים מנהגן של ישראל שמתירין סרכא תלויה שכיון שאינן חוששין לנקב וזו לא תתפרק שאינה מסתבכת כלל הילכך אין לחוש לה כלל ואפי' בדיקה לא בעיא ותמה מהרמב"ם ז"ל שהצריכה בדיקה ואין טעם נכון בדבר שלדברי האומר אין סרכא בלא נקב לא מהניא בדיקה לפי שהוא קרום שעלה (חחמת) [מחמת] מכה בריאה אינו קרום וכן היו מקצת הגאונים ז"ל אוסרין אותה וקורין לה סרכא בת יומא. ואם יש סרכא בלא נקב ואין טעם איסורן אלא מחמת שעתיד' להתפרק ולינקב זו שהיא תלויה לא תתפרק ולא צריכה בדיק' וכל האחרוני' הסכימו להתיר' בלא בדיק' וכן הוא המנהג להתירה ושלא לחוש לנקב כלל שאינו אלא ריר בעלמא שהוא מטפיח מן הריאה שהיא שואבת כל מיני משקין כמו שהזכירו בפ' הרואה [ס"א ע"ב] והיא מטפחת כמו כלי חרס המלא מים המטפיח הנקרא בלשון חכמים [פסחים ל' ע"ב] מידייתי ואין ריר זה מחמת נקב ומטעם זה הורה מר יעקב לאחוז בקנה ולנענע הריאה שלשה פעמים יפה יפה וכל סרכא שתנתק ע"י נענוע זה כשרה לפי שאינה אלא ריר ועל זה נוהגין בקצת מקומות להכשיר הסירכא שנתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק שאומרין שאינה סרכא אלא ריר בעלמא שנתפשט מליחות הריאה שהסרכ' אפי' אם יפרוך האדם כל היום בין האצבעו' היא הולכת ומתחזקת וכן הסכימו כל הישיבה של מר יעקב ומר רב צדק גאון ומר אבימי וכמה גאונים ותלמידים וכן הורה הרא"ש ז"ל וכתב הרב יצחק הלבן ז"ל בתחלת בדיקותי הטרפתי כמה בהמות שמצאתי בהן סרכות דקות מספקא וטעיתי וטועה כל מי שטורף סרכא בת יומא כי נמצא בה"ג ובתוספות קדמוננו כי סרכא בת יומא [לאו סירכא היא ובמה נדע אם היא בת יומא] אם לא שיכניס ידו תחתיה ומגביה קצת אם נפסקת מאליה מחמת הגבהה כל דהוא היא בת יומא ואם לאו היא נטרפת וקבלה היא מרבותי ומאת זובחי הזבח הבקיאים כי הבהמה שלא הושקתה מים סמוך לשחיטת' כלה מלאה סרכות דקות וקטנות ודווקא כה"ג אבל אם משמש בסרכא ואם מתפרקת מתירין אותה יש למחו' בידן וכן כתב הרשב"א ז"ל כל סירכא שאמרנו אין הפרש בין אם תהיה עבה וחזקה בין שתהיה דקה שבדקות לא כהללו שממעכין ביד ואם נתמעכה תולין להקל וכל הנוהגין כן כאלו מאכילין טריפות לישראל שזה לא שמענו לחכמים בשום מקום ודע כי מעשה בא לפני בריאה שהיה יוצא ממנה חוט עב קצתו לבן כמו השומן וארוך (הדבה) [הרבה] והיה מדולדל ודבוק בדפנו' ואחזתיו בידי בנחת ונפסק והתרתי הבהמה כי הדבר נראה שלא היה זה מחמת נקב שהיה בריאה שאין זה דומה לריר היוצא מהנקב ולא הייתי חושש שיתפרק מהריאה ותנקב הריא' מחמת נפיחתה לפי שהיה ארוך הרב' ומדולדל על כן התרתיה ואעפ"י שהתרנו סירכא תלויה אם ראינו בדופן סימן סירכא אם אומר הבודק בריא לי שלא היתה שם סירכא דבוקה נאמן הוא דעד אחד נאמן באיסורין כמו שכתבנו ואם נסתפק הדבר וראינו שהסרכא היא כנגד אותו סימן יש לחוש לה ויש להתיר' בנפיחה שלא לאבד ממונן של ישראל וכתב בספר המכתם שאם סרכא יוצאה ממקום למקום באונא אחת או באומא א' נהגו להתירה בנרבונה כדין סרכא תלויה. וכן כתבו בשם הראב"ד ז"ל וראיתי מי שכתב שסרכא תלויה היוצאה מבועה היא טריפה ודברים קרובים הם דתלינן קלקלה במקולקל כל זה כתבנו על שטת התוספות והרמב"ן שאומרים שאין סרכא בלא נקב אבל יש להראב"ד ז"ל דעת אחרת שאין סרכא בלא נקב וא"ה הוא מתיר סרכא תלויה לפי שהסרכא (כשעה) [כשמה] כן היא ואם אינה מסתרכת אינה קרויה סירכא ולא יצאתה לנו חומרא מסברתו זאת. אבל אני אומר דדווקא שלא במקום רביצתה אין סרכא בלא נקב אבל במקום רביצתה תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסרכא ולא משום נקב. ולפי שטה זו אומרים דאונא (דין אונא לעצם לבד) הסרוכה לדופן אפילו לגרמא כשרה שסרכא זו לא מחמת נקב היא אלא מפני דוחק רביצתה וכמו שאמרו בגמ' [מ"ח ע"א] והוא דסביך בבשרא היינו בריאה שניקבה ודאי דבעיא סתימא חזקה אבל אם אין שם אלא סרכא אפי' סביך בגרמא כנ"ל הדבר נראה שלא מחמת נקב היא אלא מחמת דחק רביצתה ורש"י ז"ל היה אוסר ודייק ליה מלישנא דגמ' דאמר דסביך בבשרא דהויא סתימא שרירא ולא מפרקא. אבל בצלעות עצמן אין זו סתימא מתקיימת. וכן כתב הרמב"ן ז"ל שיפה פירש וזה לפי דעתו שאין איסור הסרכא אלא מפני הנקב אבל בסוף המסכתא שפירש שאין טעם הסרכא מפני נקב כתב כדברי הראב"ד ז"ל דאי ליכא אלא סירכא אפי' סביך בגרמ' כשרה וכן כתב רבינו גרשו' ור"ת ז"ל וכשיש שם נקב הרמב"ן ז"ל מחמיר לאסו' אפי' בבשרא ובגרמ' והרמב"ם ז"ל הוא אוסר אפי' אין שם נקב אם סביך בגרמ' וכב' השיג עליו הראב"ד ז"ל וכשהיא בבשר' ובגרמ' כתב הרמב"ם ז"ל שאביו ז"ל היה מן האוסרין והוא מן המתירין וכן הוא המנהג ובשם רב שר שלום ז"ל אמרו דלאו דוקא אלא אפילו אינו מסובך הרבה אלא סרוך בו מעט ויש מהגדולי' שלא היו מחלקין בין גרמא לבשרא אבל היו מצריכין בדיקה כאן וכאן וזו לא הסכימו האחרונים עליה. והרא"ש ז"ל היה אומר לעצם ולבשר אסורה ונתן טעם לדבריו שאם זאת היא נקובה מה תועיל סתימת מקום הבשר כיון דגרמא לחודיה לא תועיל סתימה וזה לפי דעתו שאין סרכא בלא נקב אבל כבר הסכימו שלא מחמת נקב באה סרכא זו וכיון שהיא מדובקת בבשר במקום רביתה לא תתפרק משם ועל ידי אותו דיבוק לא תתפרק מהעצם וגם הרב ז"ל סובר דשדי' לה בתר רובא כי נפקא משני מקומות אחד לאיסור ואחד להתיר כמו שאכתוב דעתו לקמן. ואחר שביארנו טעם הסרכות והדינין היוצאין לנו מזה הטעם דרך כלל נסדר אותם דרך פרט בפרק מיוחד.
